פסק הדין בעניינו של יעקב גנות שזוכה מאישום של שוחד מירמה והפ

[בית משפט עליו�]

ערעור פלילי מס` 4148/96

מדינת ישראל

נגד

1. יעקב גנות
2. סובחי טאנוס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

לפני השופטים א` גולדברג, י` קדמי, י` זמיר

חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 20(ג)(1), 34יז, 280, 280(1), 280(2),284, 290, 290(א), 291, 293, 293(5), 293(7) - פקודת המשטרה , תשל"א-1971, נ"ח 390, תוספת שניה, סעיפים 3, 18 - תקנות המשטרה (הגדרת עבירות על המשמעת), תשט"ו-1955, ק"ת 802, התוספת, סעיפים 30א, 62.
המשיב שימש סגן מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, ומאוחר יותר מפקד אותו מחוז. המשיב 2 ואחיו הם בעליה של חברה קבלנית גדולה, שמשרדיה בנצרת. המשיבים 1 ו-2 הואשמו בבית המשפט המחוזי: הראשון בלקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובמירמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק; השני במתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק.

בכתב האישום נטען כי בין המשיבים התפתחה מערכת יחסי גומלין שכללה מתן טובות הנאה מצד המשיב 2 למשיב 1, כדי לזכות ממנו למשוא פנים בדרך כלל וליחס מועדף בכל הקשור לבעיות הנמצאות בטיפול המשטרה. בין היתר נטען בהקשר זה, כי המשיב 2 ערך בביתו מסיבה לכבוד המשיב 1 עם מינויו של המשיב 1 למפקד המחוז.
כן הואשם המשיב 1 בעבירה של שימוש לרעה בסמכות, לפי סעיף 280 לחוק, ובמירמה והפרת אמונים, בכך שהעסיק אחד מפקודיו במתן שירותים פרטיים למשיב 1 ולבני משפחתו.
בית המשפט המחוזי זיכה את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם. מכאן הערעור.

בהקשר לעבירת השוחד קבע בית המשפט המחוזי, בין השאר, שמערכת היחסים החברית שנרקמה בין המשיבים גרמה לכך שלא הייתה להם המודעות הפלילית הדרושה לשם הרשעתם בעבירה זו, אף אם הייתה התביעה מוכיחה את נתינתן וקבלתן של טובות ההנאה. בעניין המסיבה לא היה בית המשפט המחוזי מוכן לקבוע כי היא נערכה רק לכבודו של המשיב 1.
בית המשפט העליון פסק:
א. אחד הרכיבים העובדתיים של העבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, שהיא עבירה התנהגותית, הוא, כי הלקיחה תהא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור, בין שהלקיחה היא בעד פעולה מסוימת ובין שהיא בעד משוא פנים בדרך כלל. אל



היסודות העובדתיים צריכה להתלוות מחשבה פלילית של הנוטל, שהיא מודעותו בפועל לטיב המעשה (נטילת השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו) ולנסיבות (היותו עובד ציבור) מודעות זו יש שהיא מתבטאת בעצימת עיניים, המשמשת תחליף לידיעה (סעיף 20(ג)(1) לחוק (376 ד-ו). ב. מצבם הכלכלי של הצדדים אינו יכול להימנות בין הנסיבות הרלוואנטיות ולהיות מבחן בעל ערך נורמאטיבי, לצורך הקביעה אם המדובר בשוחד. לא סביר הוא כי תהיה התייחסות שונה למתת חריגה מן המקובל, כשהיא ניתנת על-ידי בעל אמצעים או על-ידי חסר אמצעים. העובדה כי בעל האמצעים יכול "להרשות לעצמו", לא יכולה בכגון זה לשנות דבר. לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך (סעיף 34יז לחוק העונשין), קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית (377 ד-ו). ג. שוחד יכול שיינתן בדיעבד, בתמורה לפעולתו של עובד הציבור שנעשתה קודם לכן (378 ג).
ד. (1) לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד, קיימת הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו (378 ו-ז). (2) יחסי ידידות וחברות בין הנותן למקבל אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בבירת שוחד, כשם שמתת קטנה אינה ערובה לכך כי אינה שוחד. טיבם של יחסי החברות וגודל המתת נמנים עם הגורמים שיש ליתן את הדעת עליהם, לצורך הכרעה בשאלה אם היה במתת משום עבירת שוחד. המבחן תמיד הוא מבחן המטרה, של הנתינה או הלקיחה, והמטרה נקבעת על-פי ראייה כוללת של הנסיבות. שהרי אין המטרה גלויה, דרך כלל, לעין כול, ועל בית המשפט לעמוד עליה מתוך ניסיון החיים, השכל הישר ומכלול נסיבותיו של כל מקרה (378 ז-379 א). (3) בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. אפילו נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להימנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו (379 א-ב). (4) הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבת ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני, והרצון למנוע מעובד הציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים, שכן עצם ההימצאות במצב דברים זה פוגעת באמון הציבור בשירות הציבורי (379 ג-ד). (5) עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. התנזרות מקבלת טובות הנאה אינה מונעת הרחבת מעגל החברים של עובד הציבור (379 ד-ה).



(6) יש גבול לאיסור, ובית המשפט לא ישים לב לטובות פעוטות הרגילות בחיי יום-יום. זה תלוי בהערכת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בהתאם לכתבו ולרוחו של החוק, ואי-אפשר להגדיר דברים אלו הגדרה מדויקת יותר. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה "נכבדה" יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. לפיכך, קבלת טובת הנאה סבירה ומקובלת בין ידידים תיראה לכאורה כמעשה תמים, אלא אם הוכח מן הנסיבות היפוכו של דבר, וככל שהדבר שניתן ונלקח הוא מקובל יותר, תצטרך הראיה לסתור להיות יותר חזקה. כך הוא אם תצליח התביעה להצביע על נסיבות שמהן עולה כי ביחסי הידידות מעורבת אהבה התלויה בדבר, ועל-כן הטעם למתן טובת ההנאה אינו נעוץ רק בידידות לשמה, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסנטי, הקשור להיותו של המקבל עובד ציבור שהנותן נזקק, או ייזקק, לשירותיו (379 ה-ז). ה. דרגת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, במימצאים עובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה, שגבתה את הראיות והתרשמה מהעדים, אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליה או פגם אחר, היורד לשורשו של עניין (384 ז). ו. (1) בכך שמעשים בעלי גוון פלילי הפכו לנורמה אין כדי להכשירם, כשם שעשייתם בפומבי אינה שוללת את הפליליות שבהם. אולם יש שנפיצותו של מעשה עשויה להוות אינדיקאציה להיעדר המודעות הנדרשת בתחום המנס ריאה, כשם שהפומביות הינה אינדיקאציה להיעדרה של מחשבה פלילית (386 א). (2) (בעקבות ע"פ 121/88 ) ככל שמדובר בעבירת שוחד, קיומם של "נוהג מקובל" ו"מסורת של שנים" אין בו כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינים. ייתכנו מקרים וקיימות נסיבות שבהם המקובל והנהוג עשויים ללמד על תום-לבו של אדם. אך ראש לכול יש לבחון, אם נוהג זה יסודו בטעות כנה או שמא מבוסס הוא על נורמות מעוותות ומשובשות. הבחנה זו תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בה כללים ברורים וגורפים (386 ב-ג). ז. (1) העבירה של מירמה והפרת אמונים שבסעיף 284 לחוק העונשין מונה שלושה יסודות עובדתיים. יסוד אחד הוא רכיב התנהגותי, המתבטא במעשה מירמה או בהפרת אמונים. יסוד שני הוא רכיב נסיבתי - "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו". אין משמעותו של רכיב זה כי על עובד הציבור לעסוק אותה שעה במילוי תפקידו ממש, ודי במעשה שהוא בזיקה לתפקידו, אף אם פועל עובד הציבור להגשמת מטרותיו הפרטיות. היסוד השלישי שבעבירה הוא - המעשה הוא כזה "הפוגע בציבור". רכיב זה אינו תוצאתי, אלא נוגע לתכונה מיוחדת של הרכיב ההתנהגותי, דהיינו, נדרש שמעשה המירמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור (386 ד-ו). (2) היסוד הנפשי בעבירה זו, שהינה עבירת התנהגות, הוא מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) לטיב הפיזי של ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוואנטיות. דהיינו, מודעות בפועל לכך כי נעשה מעשה מירמה או הפרת אמונים; כי המעשה הוא כזה הפוגע בציבור; וכי המבצע הוא עובד ציבור, העושה במילוי תפקידו (386 ו-ז). (3) הערך המוגן העומד ביסודה של העבירה של הפרת אמונים הוא הבטחת התנהגות ראויה של עובדי ציבור וטוהר מידותיהם. במסגרת תפקידו חייב עובד הציבור לשרת את



האינטרס הציבורי; עובד ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים (386 ז-387 א). ח. בחינת הערך המוגן שביסוד העבירה שבסעיף 280(1) לחוק העונשין, כפי שגם עולה מכותרת השוליים, מעניקה עדיפות לפרשנות המרחיבה את תחולתו. עובד זוטר בארגון הירארכי חשוף לא פחות מאדם מן הציבור להתנכלותו של כעל שררה גבוה ממנו, ואף הוא זכאי באותה מידה להגנת החוק מפני שרירות לב. במובנים מסוימים, אלה הנמצאים בתחתית הסולם ההירארכי טעונים הגנה רבה יותר מסתם אזרחים, שכן יכולתם להתנגד למי שממונים עליהם מוגבלת מאוד, בהיותם תלויים בהם לקידומם, ואף לעצם השמירה על מקום עבודתם. מבחינה עניינית אין הצדקה להבחנה, שמשמעותה מרחיקת לכת מבחינת הצבת גבולות האסור והמותר במערכות הירארכיות, ביחסים בין בעל השררה לבין הסרים למרותו והתלויים בו (389 ג-ה). ט. לשונו של סעיף 284 לחוק העונשין רחבה דייה כדי לכלול בו מעשה שאינו רק אירוע פנימי, אלא גם פוגע בתדמיתו של השירות הציבור ומערער את אמון הציבור בו. מעשה כזה מעורר אותו חשד ואותה לזות שפתיים הפוגעים באמון הציבור בטוהר השירות והשורות. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשטרה ובתדמיתה, כמי שממונה על השלטת החוק והסדר (389 ו-ז). י. (1) מערכת הנורמות המוטלות על עובדי הציבור נחלקת לשלושה מישורים:
הפלילי, המשמעתי והאתי, ומטרתן של הנורמות היא למנוע מעשי שחיתות ולשמור על מינהל ציבורי תקין ונקי כפיים (390 א-ב). (2) ההבחנה בין מעשים החוסים תחת הדין הפלילי לבין מעשים שהטיפול הראוי בהם מתמצה בהפעלת המישור המשמעתי או האתי, אינה קלה. הערך המוגן משותף לכל המישורים, והוא הבטחת תקינות פעולתו של המינהל הציבורי והשמירה על אמון הציבור במערכת הציבורית-שלטונית (390 ב). (3) בדומה למשפט הפלילי, גם דיני המשמעת נועדו להבטיח את תיפקודו התקין של השירות הציבורי. לשם כך הם מבקשים להבטיח את אמון הציבור בפעילות התקינה של השירות הציבורי, ביושרו ובכנות עובדיו (390 ג). (4) על-אף הערך המוגן המשותף של תקינות פעילות המינהל הציבורי ואמון הציבור בו, נבדלים המישור המשמעתי והמישור הפלילי במטרותיהם ובאמצעים העומדים להגשמתם (390 ג-ד). (5) להבדיל מהמשפט הפלילי, הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה"עבריין", כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחר: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה (390 ד-ה). (6) הסנקציה המשמעתית הינה מניעתית באופייה. היא נועדה להבטיח משמעת וסדר טוב; היא נועדה לקיים פעילות תקינה, עד כדי הרחקתם של אלה שאינם ראויים לשירות (390 ז). (7) שוני זה הוא שמסביר את האפשרות שהתנהגות הבאה בגדרו של איסור פלילי תהווה גם עבירה משמעתית. הוא גם הנותן כי לא כל התנהגות האסורה במישור הפלילי תהא אסורה גם על-פי הדין המשמעתי. ולהפך. במצב דברים זה גבולו העליון של הדין המשמעתי הוא בדין הפלילי. כל שיטת משפט מבקשת להימנע מהטבעת גושפנקא של



התנהגות פלילית להתנהגות שמרכז הכובד שלה הוא משמעתי, ואשר "האלמנט המכריע" שבה הוא פגיעה בסדרים המתוקנים ובמשמעת (391 א-ב). ( השאלה חייבת להיות, אם מידתה של הפגיעה באינטרס הציבורי מצדיקה את הפעלתו של מנגנון המשפט הפלילי: האם מידת חומרתה של הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור היא כזאת, עד שהאינטרס החברתי לקיומו של שלטון תקין מחייב את הגנת המשפט הפלילי? האם נתפס בתודעה הציבורית כי הסנקציה הפלילית היא שהולמת ומשקפת במקרה זה את דרישות מושג הצדק של הציבור ותודעתו המוסרית והמשפטית? (391 ב-ג). (9) כל זאת בלי להעלים עין מכך כי יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת המדיניות השיפוטית, להטביע מניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה גושפנקא של התנהגות פלילית, וכי יש צורך במשנה זהירות כדי שלא להטביע על אדם חותם של עבריין (391 ג-ד). (10) כדי שהמעשה שאינו ראוי ייתקל בנורמה המשפטית הפלילית, יש מקום לשקול אם כרוך בנסיבותיו של המקרה יסוד של שחיתות, אשר מכניס אותו לתחום "השחור", ואחת הנסיבות שיש בה להכניס את המקרה לגדר שחיתות יכול שתהיה מעמדו, דרגתו או תפקידו של עובד הציבור. שכן, ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת (391 ד-ו). (11) בהקשר זה יש לפרש את סעיף 280(1) לחוק העונשין, כשהוא מדבר על שימוש לרעה בסמכות ובמעשה שרירותי. בשניים אלה טמון יסוד השחיתות, שבהיעדרו לא נעברת העבירה הפלילית, אלא העבירה המשמעתית בלבד. הוא הדין ככל שמדובר בהכללת המקרה לגדרה של "עבירת הסל" שבסעיף 284 לחוק (391 ו). יא. (דעת מיעוט - השוט י` קדמי): (1) המשיב 1 חב לציבור חובת אמונים; חובה זו חייבה אותו - כמפקד בכיר במשטרת ישראל - להקפיד על התנהגות המטפחת ומקדמת את אמון הציבור במשטרה ובגופי השלטון האחרים, המופקדים על אכיפת החוק (395 א-ב). (2) התנהגותו של המשיב 1 בפרשת המסיבה לא זו בלבד שלא טיפחה וקידמה את אמון הציבור במשטרה כאמור, אלא, אדרבא, ההפך הוא הנכון: התנהגותו חתרה מתחת לאמון הציבור וכירסמה בו כירסום של ממש (395 ב-ג). (3) הענקת מעמד מיוחס ומועדף למשיב 2 במישור הרגיש של אכיפת החוק והבטחת הסדר הציבורי, על רקע של מתן שירותי אירוח יקרים, נקלטת בהכרת הציבור כראשיתה של שחיתות; לתחושה כזאת יש השלכות על אמון הציבור בשוויון האזרחים בפני הרשות אוכפת החוק (395 ד). (4) לעניינה של העבירה של הפרת אמונים, די בכך שעובד הציבור היה מודע לשלושה אלה: ראשית - לכך שקיבל מתנה משמעותית של אירוח אורחיו בחגיגה רבת משתתפים לרגל קידומו; שנית - לכך שקבלת המתנה העניקה למארח מעמד מכובד ומועדף בקהילה ובמגעו עם גופי השלטון; ושלישית - לכך שקבלת המסיבה והענקת המעמד המועדף למארח מכרסמות באמון הציבור במשטרה ופוגעות בו (395 ד-ה). (5) אין נפקות לעניין זה לעובדה כי התקיימו בין המשיב 2 למשיב 1 יחסי ידידות הדוקים;



גם ביחס לחבר קרוב, אין להתנהג בצורה המכרסמת באמון הציבור בגורמי הרשות המופקדים על אכיפת החוק (395 ה-ו). (6) המשיב 1 התעלם ועצם את עיניו מפני משמעותה הציבורית של עריכת המסיבה על-ידי המשיב 2 - במתכונת ובאופי שבהם התקיימה בפועל - ובכך נעוץ כישלונו. להבדיל מעבירת השוחד, לא נדרשת כאן מודעות לקיומה של זיקת קשר בין לקיחת המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של המשיב, ודי - לעניין ההרשעה בעבירה של הפרת אמונים - במודעות כלפי האפשרות של גרימת נזק לציבור בהתנהגות שיש בה משום הפרה של חובת האמונים שבה נושא עובד הציבור (395 ו-ז). (7) הדין אינו אוסר על עובד הציבור לקיים ולטפח יחסי חברות וידידות עם מי שיבחר ולקבל ולתת במסגרתם מתנות, ככל האדם; ובלבד - ובכך שונה הוא מכל האדם - שלא ייכשל בקבלת מתת פסולה - בשל כך שיש עמה פגיעה בציבור או בשל כך שיש לה קשר לפעולה הקשורה בתפקידו - כאילו הייתה מתנת חברים כשרה (396 א-ב). ( חברים נדרשים לזהירות יתרה במתנות שהם מעניקים לחבריהם עובדי הציבור;
ועובדי הציבור נדרשים לזהירות כפולה ומכופלת בקבלת מתנות מחבריהם.
קיומם של יחסי חברות עשוי לטשטש את טיבה של המתנה; ולא אחת בכוחם של יחסים כאלה להקהות את חושי הנותן והמקבל באשר למשמעותה ולהשלכותיה של קבלת המתנה. ההקפדה על ההיגיינה הציבורית - כאמצעי למניעת שחיתות בשירות הציבורי - מחייבת את עובד הציבור לעמוד על המשמר בהקשר זה, ויחסי חברות, לא זו בלבד שאינם מכשירים קבלת שוחד או הפרת אמונים, אלא, אדרבא - עשויים להכשיל בהם (396 ב-ג).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ` הוכמן, פ"ד נ (1) 2.
ע"פ 584/72 פישר נ` מדינת ישראל, פ"ד כז (2) 836.
ע"פ 534/78 קוביליו נ` מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 281.
ע"פ 621/78 אסא נ` מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 75.
ע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ` כהן ואח`; סיבוני ואח` נ` מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 821.
ע"פ 8/77 - לא פורסם.
ע"פ 214/53 הלפרין נ` היועץ המשפטי ו-ערעור שכנגד, פ"ד ט 511.
ע"פ 794/77 חייט נ` מדינת ישראל, פ"ד לב (2) 127.
ע"פ 281/82 אבו חצירא נ` מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז (3) 673.
ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ` דרוויש ואח`, פ"ד מה (2) 663.
ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ` גרוסמן, פ"ד לו (1) 405.
ע"פ 7318/95, 7332 ציוני נ` מדינת ישראל; מדינת ישראל נ` ציוני, פ"ד נ (3) 793.
בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא ואח` נ` היועץ המשפטי לממשלה ואח`, פ"ד מח (2) 749.



בג"צ 13/57 צמוקין נ` בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח`, פ"ד יא 856.
בג"צ 52/86 פרידמן נ` משטרת ישראל ואח`, פ"ד מ (2) 449.
עש"מ 8/79 פלוני נ` עיריית תל-אביב, פ"ד לד (1) 785.
עש"מ 4123/95 אור נ` מדינת ישראל נציב שירות המדינה, פ"ד מט (5) 184.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג` גינת) מיום 20.5.96 בת"פ 129/94. הערעור נדחה. לגבי אחד האישומים הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט י` קדמי.
נ` בן-אור - מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה - בשם המערערת;
י` וינרוט - בשם המשיב 1;
י` גרין - בשם המשיב 2.

פסק-דין

השופט א` גולדברג: 1. המשיב 1 (להלן - גנות) שימש בין השנים 1990-1993 סגן מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, בדרגת תת-ניצב. בחודש פברואר 1993 מונה גנות למפקד המחוזי הצפוני והועלה לדרגת ניצב.
המשיב 2 (להלן - סובחי) ואחיו בדיע טאנוס (להלן - בדיע) הם הבעלים של חברה קבלנית גדולה בשם ב.ס.ט. (להלן - חברת בסט), שמשרדיה בנצרת. סובחי ובדיע גרים אף הם בנצרת, והם מנכבדיה של העדה הנוצרית-אורתודוקסית בעיר.
2. גנות וסובחי הועמדו לדין בבית המשפט קמא על כך כי במהלך שנות היכרותם, משך עשור שנים, התפתחה ביניהם מערכת יחסי גומלין שטיבה היה מתן טובות הנאה מצד סובחי לגנות, כדי שיזכה ממנו למשוא פנים בדרך כלל, ל"דלת פתוחה" וליחס מיוחד, מועדף ומיידי לבעיותיו הקשורות בטיפול משטרתי. לטענת התביעה, אכן העניק גנות לסובחי תמורה בעבור טובות ההנאה שהאחרון העניק לו, וסטה בעבורו מן השורה. בשל אלה הואשם גנות בלקיחת שוחד (לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ובמירמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין), ואילו סובחי הואשם במתן שוחד (לפי סעיף 291 לחוק העונשין).
3. כתב האישום מנה בהקשר לשוחד שלוש פרשיות: עניינה של הפרשה הראשונה בעבודות שיפוצים שביצע סובחי (באמצעות עובדי חברת בסט) בביתו של גנות בקיץ של שנת 1992, בהנחה או ללא תמורה (אישומים 1-4). פרשה שנייה שבכתב האישום נוגעת למסיבה שערך סובחי בביתו ועל חשבונו לכבודו של גנות (האישום החמישי). והפרשה השלישית עוסקת בצביעת קירות החוץ של בית גנות, ביולי 193, שבעדה שילם גנות לחברת בסט רק חלק מתמורתה (האישום השישי).



בנוסף לפרשת השוחד הואשם גנות (באישום השביעי) גם בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה (לפי סעיף 280 לחוק העונשין) ובמירמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין), בכך שהעסיק אחד מפקודיו במתן שירותים פרטיים לו (לגנות) ולבני משפחתו.
4. כבר בשלב הסיכומים בבית המשפט קמא ביקשה התביעה לזכות את גנות וסובחי מן האישום הראשון ומן האישום הרביעי, כיוון שלא הוכיחה את אשמתם באישומים אלה. ואילו לגבי יתר האישומים מצא בית המשפט קמא כי אלה לא הוכחו לפניו, וזיכה את הנאשמים מהם, ועל כך מערערת המדינה לפנינו.
5. על-פי קביעת בית המשפט קמא:

"בין הנאשמים התפתחו בעשור האחרון יחסי ידידות הדוקים... ידידות זו, אשר ראשיתה בשנת 1980 לערך, הלכה והתפתחה, הלכה והתהדקה במרוצת השנים...
אמנם, ניתן לתאר מערכות יחסים הדוקות מזו שבין הנאשמים אך אין ספק שנוצרו ביניהם קשרים חברתיים הדוקים. אין ספק שהנאשמים היו חברים... אמנם הקשר הראשוני שנוצר בין הנאשמים נוצר במסגרת עבודתו של גנות, אך במהלך השנים התפתחה מערכת היחסים וחרגה אל מעבר לקשרים הפורמליים-רשמיים. אף אם הקשר שבין השניים התחל כקשר במסגרת יחסי העבודה, הרי שכבר שנים רבות אין המדובר בקשר שכזה...".
6. לדעת בית המשפט קמא, גרמה מערכת היחסים החברית שנרקמה בין גנות לסובחי לכך שלא הייתה להם המודעות הפלילית הדרושה לשם הרשעתם בעבירת השוחד, אף אם הייתה התביעה מוכיחה את נתינתן וקבלתן של טובות ההנאה. שהרי, כדברי בית המשפט קמא -

"לקיחת שוחד אינה אפשרית מקום שהיסוד הנפשי של מודעות אינו מתקיים.
עבירת השוחד מתגבשת רק במקום שבו קיימת מודעות בפועל של מקבל השוחד (או של הנותן) לעבירה אותה הוא מבצע. להתנהגות יהיה אופי פלילי, רק אם היתה כוונה לתת או לקבל שוחד. בהעדר כוונה, אין עבירה".
טובות ההנאה שמדובר בהן בכתב האישום אינן חורגות מעבר לסביר במערכת היחסים החברית שנוצרה בין גנות וסובחי. אלה הן -

"טובות הנאה לגיטימיות אשר ניתנו במסגרת יחסי החברות שבין הנאשמים, ותו לא. לא ניתן למצוא פסול בטובות הנאה אלו, ולבטח לא ניתן להצביע על כוונה פלילית, אשר התגבשה אצל הנאשמים ביחס לטובות הנאה אלה".
הניתוח הנורמאטיבי של בית המשפט קמא בהקשר זה הוא:

"יתכנו מצבים שבהם מערכת היחסים שבין הנאשמים תביא למסקנה שלא בוצעה עבירה של לקיחה (או מתן) שוחד, ולהיפך...



כמובן, שלהלכה זו שני פנים. כפי שככל שהיחסים בין הצדדים יותר רישמיים כך תתח