השחיתות הבנקאית חוצה יבשות! מושחתים!!! נמאסתם על כל העולם!!!

[אורח]

"הסתכלתי במסכים. וראיתי שחור בעיניים. הראש שלי התפוצץ"
שלח באי-מייל

פורמט הדפסה

הגש לחדשHOT

del.icio.us

!Digg It



07:30 | 19.2.2009 TheMarker


תגיות: Markerweek, מייקל לואיס Markerweek, מייקל לואיס,





מכונת יום הדין

חלק א': הסוף של וול סטריט כפי שהיכרנו אותה

חלק ב': אז איך אתם הולכים לדפוק אותי?

חלק ג': האומנת מג'מייקה קונה חמישה בתים

חלק ד': שערוריות סמים ושירותי מין בוול סטריט



"בשני העשורים שחלפו מאז, חיכיתי לסופה של וול סטריט. הבונוסים המנופחים, השערוריות הבלתי מסתיימות. שוב ושוב, המוניטין של בנקי ההשקעות הגדולים של וול סטריט ספגו מהלומות. ואולם הם המשיכו לצמוח, ביחד עם סכומי הכסף שהם שילמו לבני 26 שביצעו משימות שלא היתה להן כל תכלית חברתית". מייקל לואיס, מחבר הספר "פוקר של שקרנים", חושף עכשיו איך הפכו זבל לזהב

מעולם לא לקחתי קורס בחשבונאות, מעולם לא ניהלתי עסק, מעולם לא היו לי אפילו חסכונות משלי לנהל. צנחתי לתפקיד בסלומון ברדרס ב-1985, ויצאתי ממנו עשיר הרבה יותר אחרי שלוש שנים, ואף שכתבתי ספר על החוויה, העניין כולו פשוט מגוחך בעיני.

עד היום נכונותו של בנק השקעות מוול סטריט לשלם לי מאות אלפי דולרים בשנה כדי שאתן עצות השקעה לאנשים בוגרים היא מסתורין בעבורי. הייתי בן 24, ללא ניסיון, ואפילו ללא עניין בניחוש אילו מניות ואג"ח עתידות לעלות ואילו לרדת. תפקידה העיקרי של וול סטריט הוא להקצות הון - להחליט מי יקבל אותו ומי לא. האמינו לי כשאני אומר - לא היה לי מושג קלוש.

וזו אחת מהסיבות לכך שהיה לי קל לוותר על הכסף. ידעתי שבמוקדם ולא במאוחר מישהו יזהה אותי, ואנשים רבים כמוני, בתור נוכלים. במוקדם ולא במאוחר היתה מגיעה לוול סטריט התפכחות גדולה, ומאות אם לא אלפי אנשים צעירים כמוני, שמוטב היה שלא יבצעו הימורי ענק עם כספם של אנשים, יגורשו מעסקי הכספים.

כשישבתי לכתוב את חוויותי ב-1989 - בספר "Poker's Liar" (פוקר של שקרנים) - עשיתי זאת ברוחו של צעיר שחשב שהוא יורד מהרכבת כל עוד המצב טוב. הספר נכתב כמין פתק מהיר בדרכי החוצה - לשים בבקבוק לעתיד הרחוק.

אם מישהו מבפנים לא יכתוב זאת, חשבתי, אף אחד לא יאמין שזה קרה.



חשבתי שאני כותב ספר תקופתי על שנות ה-80 באמריקה. לרגע אחד לא חשדתי כי שנות ה-80 של הפיננסים יימשכו שני עשורים או יותר, או שהפער שבין וול סטריט לחיים הרגילים יתפח להבדלים מהותיים כל כך. ציפיתי שקוראי בעתיד יזדעקו כנגד כך שמנכ"ל סלומון ברדרס, ג'ון גוטפרוינד, קיבל ב-1986 שכר של 3.1 מיליון דולר; ציפיתי שיפערו עיניהם בזוועה כשדיווחתי שאחד מהסוחרים שלנו, האווי רובין, עבר למריל לינץ' והפסיד שם 250 מיליון דולר; הנחתי שיזדעזעו לגלות כי למנכ"ל בוול סטריט היה רק מושג קלוש על הסיכונים שלוקחים הסוחרים שעובדים תחתיו. לא ציפיתי שכל קורא עתידי יסתכל על החוויה שלי ויגיד "איזה טיפוס מיושן".

לא היתה לי מטרה נעלה מלבד הרצון לספר מה שנראה לי כסיפור יוצא מגדר הרגיל, ואולם אם הייתם קונים לי משקה ושואלים אותי איזו השפעה תהיה לספרי על העולם - הייתי אומר משהו כמו "אני מקווה שסטודנטים המנסים להבין מה לעשות עם חייהם יקראו אותו ויחליטו שטיפשי לנטוש את שאיפותיהם האמיתיות כדי ליהפך לפיננסיירים". קיוויתי שאיזה בחור מבריק באוניברסיטת אוהיו סטייט, שממש רצה להיות חוקר אוקיינוסים, יקרא את הספר, ידחה הצעה ממורגן סטנלי וייצא לים.

איכשהו המסר הזה לא הצליח לעבור. שישה חודשים לאחר ש"פוקר של שקרנים" התפרסם, הייתי שקוע עד ברכי במכתבים מסטודנטים מאוהיו סטייט שרצו לדעת אם יש לי עוד סודות על וול סטריט שאפשר לספר להם. הם ראו בספר שלי "מדריך למשתמש".

בשני העשורים שחלפו מאז, חיכיתי לסופה של וול סטריט. הבונוסים השערורייתיים, התשואות הצנומות1 למשקיעים, השערוריות הבלתי מסתיימות, פקיעתה של בועת האינטרנט, המשבר של קרן הגידור לונג-טרם קפיטל מנג'מנט: שוב ושוב, המוניטין של בנקי ההשקעות הגדולים של וול סטריט ספגו מהלומות. ואולם הם המשיכו לצמוח, ביחד עם סכומי הכסף שהם שילמו לבני 26 שביצעו משימות שלא היתה להן כל תכלית חברתית נראית לעין. המרד של הנוער האמריקאי נגד תרבות הכסף מעולם לא קרה. מדוע לטרוח להפוך את העולם של ההורים כשאפשר לקנות אותו, לחתוך אותו לחבילות ניירות ערך2 ולמכור אותן?

בשלב מסוים הפסקתי לחכות לסוף. שום סקנדל או מהפך לא היה משבית את השמחה.

ואז הגיעה מרדית ויטני ובישרה את החדשות. ויטני היתה אנליסטית עלומת שם לתחום הפיננסים בחברת אופנהיימר, אשר ב-31 באוקטובר 2007 הפסיקה להיות עלומת שם. באותו יום היא חזתה כי סיטי תיאלץ להקטין את הדיווידנד שלה או לקרוס בגלל ניהול כושל להפליא. ב-31 באוקטובר גרמה ויטני לשוק מניות הפיננסים לקרוס. בסוף אותו יום מסחר, אשה שמעולם לא שמענו עליה גילחה 369 מיליארד דולר משוויין של חברות הפיננסים בשוק. ארבעה ימים אחרי כן התפטר מנכ"ל סיטי, צ'אק פרינס. בינואר סיטי הקטינה את הדיווידנד שלה.

מרגע זה, ויטני נהפכה למקבילה המודרנית של אי.אף האטון3: כשהיא דיברה, כולם הקשיבו לה. המסר שלה היה ברור. אם אתם רוצים לדעת כמה באמת שוות החברות בוול סטריט, תסתכלו היטב בנכסים המחורבנים שהן קנו בסכומי עתק של כסף שלוו, ותארו לעצמכם בכמה הם יכולים להימכר במכירת חיסול. כל אותם בכירים שקיבלו שכר עתק בפירמות האלה לא היו שווים דבר. במשך יותר משנה ויטני ענתה לטענות של בנקאים וברוקרים, שאמרו שהבעיות שלהם הסתיימו לאחר מחיקת ענק זו או גיוס הון זה, בטענה משלה: אתם טועים. עדיין לא חשפתם עד כמה גרוע ניהלתם את העסק שלכם.

המתחרים טענו שוויטני זוכה להערכת יתר; הבלוגרים האשימו אותה שהיא בת מזל ותו לא. ואולם ויטני פשוט צדקה. מה שנכון הוא שהיא ניחשה לא מעט. לא היתה שום דרך לדעת באמת מה יקרה לבנקים בוול סטריט. המנכ"לים עצמם לא ידעו.

ברור שוויטני לא אחראית לשקיעתה של וול סטריט. היא רק ביטאה בצורה הברורה והקולנית ביותר את הדעה שבמבט לאחור זיעזעה את אמות הספים של וול סטריט יותר מאשר הקמפיין שניהל אליוט ספיצר4 נגד השחיתות שם. היא לא אמרה שהבנקאים בוול סטריט מושחתים, אלא שהם טיפשים. האנשים האלה, שתפקידם היה להקצות הון, לא ידעו אפילו לנהל את הכסף של עצמם.

בנקודה מסוימת לא יכולתי לעצור את עצמי: התקשרתי לוויטני. זה היה במארס, כשגורלה של וול סטריט עדיין היה נתון בכף המאזניים. חשבתי: אם היא צודקת, זה באמת יהיה הסוף של וול סטריט כפי שהכרנו אותה. הייתי סקרן לשמוע מאיפה הגיעה האשה הצעירה הזו שריסקה את שוק המניות בכל מלה שלה.

התברר שהיא אדם הגיוני מאוד ושהיא הגיעה לוול סטריט ב-1993 מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת בראון. "הגעתי לניו יורק, ולא ידעתי שמחקר ניירות ערך בכלל קיים", היא אמרה. היא הגיעה לאופנהיימר והיה לה מזל יוצא מגדר הרגיל: היא הוכשרה לתפקידה על ידי אדם שסייע לה לבנות לא רק את הקריירה, כי אם גם את השקפת העולם שלה. שמו, היא אומרת, היה סטיבן אייזמן.

סטיבן אייזמן עזב את אופנהיימר אך נשאר בקשר. "לאחר שפירסמתי את הדו"ח על סיטי", היא סיפרה, "אחד הדברים הטובים שקרו הוא שסטיב התקשר אלי ואמר לי כמה הוא גאה בי".

מעולם לא שמעתי על אייזמן, כך שלא התייחסתי לזה במיוחד. ואולם כמה חודשים אחרי כן התקשרתי שוב לוויטני ושאלתי אותה, כפי ששאלתי אחרים, אם היא מכירה מישהו שחזה את האסון והרוויח ממנו כסף. יש רשימה ארוכה של אנשים שאומרים עתה שהם חזו את המשבר כבר מזמן, אך הרשימה של אנשים שעשו זאת באמת קצרה בהרבה. מתוכם, מעטים עוד יותר היו בעלי העוז להמר על החזון שלהם. לא קל להתבדל מההיסטריה ההמונית - להאמין שרוב מה שמדווח בחדשות הוא שגוי או מעוות, להאמין כי האנשים החשובים ביותר בעולם הפיננסי משקרים או מוכי אשליות - בלי להיות מטורפים. קומץ של אנשים היה בקופסה השחורה, הבין איך היא פעלה, והימר שהיא תתפוצץ. ויטני מנתה רשימה של שישה שמות. בראשה נמצא סטיב אייזמן.

האיש שחשף אנשים חשובים כשקרנים או אידיוטים

סטיב אייזמן נכנס לתחום הפיננסים בערך בזמן שאני יצאתי ממנו. הוא גדל בניו יורק ולמד בבית ספר יהודי, באוניברסיטת פנסילווניה, ובבית הספר למשפטים של הרווארד. ב-1991, בגיל 30, הוא היה עורך דין תאגידי. "שנאתי את זה", הוא אומר. "שנאתי להיות עורך דין. הוריי עבדו כברוקרים באופנהיימר. הם סידרו לי עבודה. זה לא נחמד, אבל זה מה שקרה".

הוא גויס בתור אנליסט מניות זוטר, עוזר שלא ממש ביטא דעות. בדצמבר 1991 השתנו הדברים כאשר חברת משכנתאות סאבפריים5 בשם איימס פייננשל יצאה להנפקה ציבורית ואף אחד מאופנהיימר לא ממש רצה לכתוב עליה דו"ח מחקר. אייזמן נזכר: "הייתי אנליסט זוטר וניסיתי להבין מי נגד מי, אבל אמרתי להם שאני עורך דין ועבדתי על עסקה בעבור חברת המשכנתאות מאני סטור". הוא מונה מיד לתפקיד אנליסט מוביל לאיימס פייננשל. "מה שלא אמרתי להם הוא שהעבודה שלי היתה לעשות הגהות על המסמכים ושלא הבנתי מלה מהקשקושים המזורגגים".

איימס פייננשל השתייכה לקטגוריה של חברות שנודעו כמוסדות פיננסיים לא בנקאיים. הקטגוריה הזו לא כללה את ג'יי.פי מורגן, אך הקיפה חברות רבות לא ידועות שהיו מעורבות בתחילת שנות ה-90 בפריחתן של משכנתאות סאבפריים - סוג נמוך של מימון בארה"ב.

החברה השנייה שאייזמן כתב עליה מחקר היתה לומאס פייננשל, שבאותה עת יצאה מפשיטת רגל. "נתתי לה המלצת מכירה מכיוון שהיא היתה חתיכת חרא", אומר אייזמן. "לא ידעתי שאסור לתת המלצת מכירה6 לחברות. חשבתי שהיו שלוש אפשרויות - קנייה, החזקה, מכירה - ושצריך לבחור אחת מהן". הופעל עליו לחץ להיות יותר אופטימי, אבל זה לא היה הסגנון שלו. הוא בכלל לא הכיר את המלה. מנהל קרן גידור7 המיודד עם אייזמן ניסה להסביר לי במי מדובר, ואולם ויתר אחרי דקה. לאחר שתיאר כיצד אייזמן חשף אנשים חשובים כשקרנים או אידיוטים, מנהל הקרן החל לצחוק. "הוא פוץ, אבל הוא חכם, ישר וחסר מורא".

"הרבה אנשים לא מבינים את סטיב", אומרת ויטני. "אבל מי שמבין אותו אוהב אותו". אייזמן דבק בהמלצת המכירה ללומאס אפילו כאשר החברה הכריזה שלמשקיעים אין מה לדאוג לגבי מצבה הפיננסי, מכיוון שגידרה את סיכוניה בשוק. "השורה הכי טובה שכתבתי כאנליסט", אומר אייזמן, "היתה לאחר שלומאס אמרו שהם מגודרים. 'לומאס פייננשל הוא מוסד פיננסי מגודר באופן מושלם: הוא מפסיד כסף בכל סביבת ריבית8 אפשרית'. נהניתי לכתוב את המשפט הזה יותר מכל משפט שכתבתי בחיי". כמה חודשים אחרי שכתב את השורה הזו בדו"ח מחקר, לומאס פייננשל חזרה לפשיטת רגל.

אייזמן, בקצרה, לא היה אנליסט אופטימי. "אתם חייבים להבין", אומר אייזמן להגנתו. "אני הכרתי את הסאבפריים לפני כולם. חייתי עם הגרוע מכל לפני כולם. האנשים האלה שיקרו מפה ועד הודעה חדשה. מה שלמדתי מהחוויה הזו הוא שלוול סטריט לא היה אכפת בכלל מה היא מוכרת".
מכונת יום הדין

חלק א': הסוף של וול סטריט כפי שהיכרנו אותה
חלק ב': אז איך אתם הולכים לדפוק אותי?
חלק ג': האומנת מג'מייקה קונה חמישה בתים
חלק ד': שערוריות סמים ושירותי מין בוול סטריט




letters@themarker.com