[ניסים אמזלג]

התנופה החדשה

האם מעוף וחזון חסרים היום בישראל באופן קריטי? סביר להניח שכן. החברה הישראלית, אשר התבססה פעם על ערבות הדדית, הפכה היום למגרש לקידום עצמי בלתי מרוסן. רוח היוזמה והפיתוח התחלפה בניצול המשאבים המשותפים לטובת מיעוט.

במנגנון השלטון, רמת השחיתות העולה בהתמדה, הגיעה לשיאים הזויים. התפתחות זאת היתה הדרגתית, לכן איש לא הרגיש בצורך להפעיל את פעמון האזעקה, המציאות עשתה זאת במקומנו.

גירוש התושבים מגוש קטיף ומצפון השומרון היה אמור לפתוח עידן חדש, של ניהול `פרגמאטי` של מדינת ישראל, עידן בו שיקולים מחושבים מחליפים את השקפת העולם הציונית. התוצאה לא איחרה לבוא: התחזקות החמאס, הג`יהאד האיסלאמי ואל-קעידה בישראל, התעצמות החיזבאללה בלבנון, וקריסת האמון בחוסן ישראל. נדמה שתם עידן האשליות והגיע העת לתנופה חדשה.

1. חוסר מנהיגות בישראל: סכנה אסטרטגית

הישראלים מסכימים על דבר אחד לפחות: אין היום במערכת הפוליטית איש בעל שיעור קומה של מנהיג, משתדלים בכל המפלגות למחזר דמויות מן העבר. העדר מנהיגות היא בעיה משותפת לעמים רבים, אך בישראל, מצב זה מסוכן במיוחד:

- חוסר מנהיגות מוביל להעדר מדיניות ברורה ועקבית. וכך המדינות הזרות מזמינות את עצמן להתערב ולהכתיב לישראל את מדיניות החוץ שלה. אין כאן תמימות, התערבותן משמשת מנוף לשיפור יחסיהן עם המדינות הערביות זאת על חשבונה של מדינת ישראל .
- מדינאים ישראלים חסרי כיוון, מעורבות זרה גוברת והשחיתות המתפשטת, כולם מובילים יחדיו לאדישות הציבור.
- קומץ משפחות השולט בכלכלה הישראלית בתקשורת ובמערכת המשפט מנצל אדישות זו כדי לחזק את אחיזתו בגרונה של המדינה. בכך, הדמוקרטיה הישראלית מופקרת לידי האוליגרכיה הכוחנית, המקריבה את האינטרס הציבורי לצורכיה הצרים.
התופעה הולכת וגוברת, אפסיות השליטים מחזקת את המיעוט השולט, ולהיפך.

2. מדוע אין יותר מנהיגים בישראל?

מנהיג אינו פועל בחלל ריק או על פי סקרים ושמועות, אלא על פי השקפת עולם מגובשת ואיתנה. וכאן הבעיה. התשתיות האידאולוגיות לא השתנו בישראל כבר עשרות שנים, דבר היוצר פער הולך וגדל מול המציאות:

חמש עשרה שנה לאחר הסכמי אוסלו, השמאל הישראלי ממשיך להושיט יד לצד השני, זה אשר גוברים אצלו הקולות למאבק נגד מדינת ישראל עד לחורבנה.

חמש עשרה שנה לאחר הסכמי אוסלו, הימין הישראלי, אשר התנגד בחריפות לחתימתם, דואג לבצע אותם בדקדקנות.

כיצד, בתנאים אלה, יכול מדינאי לקוות לקנות את אמון הציבור? ומה נותר לו בהעדר חזון פרט מאשר למסד את שלטונו בכל מחיר כמקובל אצל רודנים?

כדי להפוך למנהיג, פוליטיקאי צריך להציע פתרונות לבעיות בוערות ביותר, ולהפסיק להישען על השקפות כושלות ועל אשליות. כך ביכולתו לעורר בקרב העם תחושה מחודשת של אחווה, שותפות, ואופטימיות. כך תתחלף השפעתן של `קבוצות לחץ` בשאיפה לעשייה חיובית משותפת. כך תתנער מדינת ישראל מקליפות השחיתות אשר חונקות אותה.

3. כור התנופה החדשה

סיום הסכסוך עם העולם הערבי הפך לעניין כה מרכזי בהוויה הישראלית שהתנופה החדשה הנדרשת אינה יכולה להתעורר בלעדיו. אך פתרון מסוג חדש קיים כבר זמן רב. הציונות הוגדרה בתחילתה על ידי חובבי ציון כתנועה לתחיית העם העברי בארצו ההיסטורית, ולא כבניית ארץ מקלט נגד האנטישמיות. הציונים הראשונים פעלו להחיות את השפה והתרבות העברית, והם הזמינו את בני העם העברי מכל העולם להצטרף אליהם. תוך זמן לא רב התעוררה תנופה ממנה צמחה ישראל החדשה. אך לא כל העם נענה לקריאה. מה שחמור יותר – לא כל העם הוזמן להצטרף. חלק ממנו נשכח. צירופו של חלק זה לתחיית העם העברי הוא המקור להתפתחות התנופה החדשה הנדרשת.

דוברי ערבית של ארץ ישראל מוגדרים היום כ"פלשתינים" וזאת רק משום שהקיסר האדריאנוס שינה את שם הארץ מיהודה לפלשתינה. בכך, הם הוצאו אל מחוץ למעגל הציונות. כאן חלה טעות יסוד: רוב רובם של "ערביי" ארץ ישראל הם למעשה צאצאי עם ישראל אשר המשיכו להתגורר בארץ לאחר חורבן בית שני. מציאות זאת נחשפה לעיני הציונים הראשונים, אשר גילו כי "האוכלוסייה הערבית" שמרה על שמות האתרים, וגם על מנהגים יהודים ושומרונים רבים. כיום, בעקבות התפתחות המדע, זהותם המקורית של דוברי הערבית בארץ ישראל (מוסלמים ונוצרים כאחד) אינה עומדת בספק הודות לבדיקות DNA המגלות קרבת דם של ממש עם האוכלוסייה היהודית (אשכנזית וספרדית כאחת). ברור היום כי רובה המכריע של האוכלוסייה המוגדרת היום כ"פלשתינית" מורכב מצאצאי בני ישראל אשר חוייבו בכוח לאמץ את דתו של הכובש הערבי.

לאור עובדה זאת, מתגלה הסכסוך הטורף את ארץ ישראל כמלחמת אחים בין שני חלקי אותו העם אשר שכחו את שייכותם המשותפת. לפיכך אין קושי לאפיין את תוכנה של התנופה החדשה הנחוצה: תנועה אשר מזמינה את דוברי הערבית של ארץ ישראל לחזור לזהותם המקורית, ולהשתחרר מכל סימני הכיבוש אשר הכתיבו להם בכוח הפולשים המוסלמים. לשם כך, היא מעמידה כל דובר ערבי מול בחירה גורלית אך חופשית: לחזור לזהותו המקורית, או לשמור על זהות הכובש ולהפוך לאויב העם העברי המתחדש, על כל המשתמע בכך.

4. האופק החדש

הצעה האמורה הופכת את הקערה הפוליטית הישראלית על פיה. בצירוף כלל עם ישראל לאותה תנועת תחייה, היא מעלימה את החלוקה הקיימת היום בין ימין לשמאל, תוך איחוד השאיפות הנראות היום כסותרות: התיישבות בגבולות היסטוריות של ארץ ישראל (תנועות הימין) ושאיפה לשוויון זכויות של כלל האזרחים (תנועות השמאל). הצעה זאת מבטלת בין רגע את קיומו של "עם פלשתיני" אשר הוקם יש מאין על ידי גרורי הכיבוש הערבי ותומכיו במטרה לטרפד את התעוררות העם העברי בארצו.

אמנם לא כל הבעיות נפתרות בין רגע, אך המצב הפוליטי בארץ ישראל יוכל להתבהר. בין היתר, תיווצר חלוקה בין המחנות החדשים בעלי עמדות ברורות מאוד:

- מצד אחד, תומכי ההתעוררות של העם העברי המקורי. במחנה יכללו גם תומכי שחרור העמים מכיבוש וקולוניאליזם, לוחמי החופש המבקשים לחיות לפי תרבותם המקורית, וכל אלו הרואים בתחיית ישראל תחילת עידן חדש של צדק היסטורי.
- מולם, כל תומכי כוחות הכיבוש הערבי-מוסלמי ושותפיהם הפשיסטים מבין כל הדתות ועמים. יצטרפו גם כל אלה המסרבים לתת לעם ישראל זכות קיום בשם `התיישנות` 1300 שנה של כיבוש מוסלמי, יחד עם כל אלו המעדיפים לצמצם את העם העברי ל-"קהילה יהודית דתית" גרידא.
יש להניח כי רוב עם ישראל, השואף לצדק ולתחייה, יבחר במחנה הראשון. התנופה החדשה תדע להשלים את שחרור העם אשר התחיל לפני למעלה מ-100 שנה. כך תושלם תחיית העם בארצו וכך העם יוכל להשלים את חיבורו לעברו המפואר ולהחיותו.

ניסים אמזלג